מדוע להתנהג כמישהו אחר זה דווקא כן אותנטי, ואיך אפשר להשתמש בכך לשיפור עצמי?

כולנו לפעמים היינו רוצים להיות מישהו אחר. או לפחות לקחת קצת את התכונות של מישהו אחר. להיות פחות נוירוטיים, יותר אנרגטיים, פחות מרצים ויותר אסרטיביים. במקביל, בכולנו קיימת היכולת לדמיין את החוויה של מישהו אחר, להיכנס לנקודת המבט שלו או שלה. היכולת הזאת נקראת מנטליזציה. דרכה אנו יכולים להיות מישהו אחר, לפחות לזמן מה.

כפי שהתפרסם באתר מהות החיים

 

במחקר שערכתי כחלק מהדוקטורט שלי, בדקתי האם שימוש בפרספקטיבה של אדם אחר יכול לשנות את התפיסה העצמית שלנו – כך שאנו הופכים לדמות הזו במידה מסוימת. במחקר, למשל, אנחנו מכניסים אנשים לסיטואציה מלחיצה ומבקשים מהם לקחת תוך כדי המשימה את נקודת המבט של חבר בעל חוסן נפשי, שאיננו מתערער בקלות. כך, הנבדקים בעצמם חווים פחות סטרס באותה הסיטואציה.

אחת הביקורות שקיבלנו על המחקר היא כי להתנהג כמו מישהו אחר זה לא אותנטי. לכן, אנשים עלולים להרגיש שהם משקרים לעצמם. 

אכן, אנחנו לא אוהבים להתנהג באופן שאיננו תואם את התפיסה העצמית שלנו. לאנשים צורך פסיכולוגי חזק בעקביות (need for consistency) – לדעת שהמאפיינים שלהם הם (פחות או יותר) קבועים. שהם לא קמים כל בוקר עם אישיות חדשה. לכן גם קשה לנו כל כך לשנות דעות וערכים של אחרים. רואים את זה למשל בעמדות פוליטיות, הנותרות עיקשות גם לנוכח הצגת עדויות סותרות.

אך האם לקחת תפקיד של דמות קצת שונה ממי שאנחנו ביומיום הוא בהכרח חוסר אותנטיות?

לא בטוח. אנשים לא בהכרח מרגישים לא אותנטיים כאשר הם “faking it”. ולפעמים, הדמות המאומצת יכולה להיות יותר אותנטית, במובנים מסוימים, מההתנהגות הרגילה שלנו. 

 

משחקי וידיאו: לנה דל ריי כפרסונה

שחקנים מורגלים בכניסה לנעליה של דמות אחרת, שונה מהם. לעיתים, הם נכנסים לתפקיד כל כך ברצינות, עד כדי התמזגות עם הדמות. בדומה, אומני במה מסגלים לעצמם פעמים רבות פרסונה או “אלטר-אגו” הרחוקים ממי שהם במציאות. אומנית הנופלת לקטגוריה זו היא לנה דל ריי. אנשים רבים מאשימים אותה בכך שהיא “מזויפת”. הם טוענים כי הדמות שהיא משדרת היא לא מי שהיא במציאות, שהיא משתמשת בה רק כדי להתפרסם. 

אכן, דמותה של לנה דל ריי עברה שינוי. היא התחילה את דרכה כליזי גרנט, בחורה לא בולטת במיוחד, עם קול יפה. במשך שנים נהגה להופיע בברים של ניו-יורק וזכתה לתשומת לב מועטה בלבד. רק כאשר הפכה ללנה דל ריי שאנו מכירים כיום, הקריירה שלה נסקה.

אחד השירים הראשונים שעימם התפרסמה כלנה דל ריי ב-ה’ הידיעה הוא Video Games. הווידיאו-קליפ שלו הוא קולאז’ של תצלומי וידיאו ישנים. דל ריי עצמה מוסרטת במצלמת אינטרנט ביתית. הקטעים כולם מציגים את הוליווד של פעם עם סמליה המוכרים – השלט המפורסם, שדרת הכוכבים, חוף ים, פפראצי, מצלמות. הרבה מצלמות.

מצלמה היא כלי שבעזרתו ניתן לעצב את מושא הצילום – להדגיש דברים מסוימים, לטשטש אחרים. ליצור ממנו דמות חדשה, כפי שמשתקפת בעיני המצלם, ולא בהכרח בעולם האמיתי. העובדה שהצילומים בקליפ מובאים מעיר הסרטים מחזקת את הקריצה למשחק תפקידים, ליכולת להיות מי שאתה רוצה להיות, לא בהכרח מי שאתה עכשיו. במקביל, הסמלים ההוליוודיים בקליפ נמצאים בקונפליקט עם האותנטיות הכנה של הצילומים הביתיים.

ואולי הקונפליקט הזה הוא בדיוק הדבר שהיא משדרת, והמטריד את מבקריה. “?I heard that you like the bad girls honey, is that true” – דל ריי, בשיר זה, מבטיחה לאהובה כי תהיה עבורו הילדה הרעה שהוא מחפש. וכמו עם בן זוגה, גם איתנו, הקהל, משחקת דל ריי ב”משחקי וידיאו”. היא מציגה את עצמה במצלמות כדמות ההוליוודית שהייתה רוצה להיות.

 

משחק תפקיד כבמה לאני האמיתי

ישנן מספר דרכים שבהן משחק תפקידים יכול לתת ביטוי לאני האמיתי:

1. פרסונה מאפשרת חופש ביטוי

בחיי היומיום שלנו, אנו נדרשים להתאים את עצמנו לחברה ולקודים החברתיים שלה. בכך, אנו נאלצים לשים בצד חלקים גולמיים יותר, פחות “מותאמים” חברתית. אך זה לא אומר שחלקים אלה אינם קיימים.

הפרסונה של לנה דל ריי מאפשרת לה לבטא חלקים בעצמה שלא בהכרח היו מוצאים ביטוי בלעדיה. בשיריה, היא מתארת התמסרות טוטאלית לגבר שלה. על כך קיבלה דל ריי ביקורת גם מארגונים פמיניסטיים, שטענו שהיא משווקת עמדה של הקטנת האישה מול הגבר. ייתכן שהעמדה הזו היא ביטוי לסוג של פנטזיה שדל ריי לא בהכרח יכולה, או רוצה, לממש במציאות.

אני חושבת על הסרטים של דייוויד לינץ – הם אפלים למדי, למרות שכאדם הוא דווקא נעים ונחמד. דרך האומנות, לינץ’ מבטא את ה”צל” שלו, את השדים שאינו יכול לבטא במציאות מסיבות ברורות.

פרויד כינה בשם סובלימציה את האפשרות לבטא דחפים שאינם מקובלים חברתית דרך פעולה יצירתית – ומשחק תפקיד מאפשר בדיוק את זה.

2. ה”אני האמיתי” כולל גם את מי שאנחנו יכולים להיות

אנו מרגישים כ”לא אותנטיים” כאשר אנחנו מתנהגים באופן שאינו תואם את התפיסה העצמית שלנו – את הרעיונות שיש לנו על מי שאנחנו.

אולם, כאשר אנו חושבים על מי אנחנו (במודע או לא במודע), איננו חושבים רק על איך שאנו כיום, אלא גם על הפוטנציאל שלנו, על איך אנחנו יכולים להיות בעתיד. לכולנו יש רעיונות לגבי העצמי האידיאלי שלנו – איך בתיאוריה היינו רוצים להיות. הרעיונות האלה גם הם חלק בלתי נפרד מהתפיסה העצמית שלנו.

כאשר אנו מתנהגים באופן התואם את תפיסת העצמי העתידי או האידיאלי שלנו – זה לא ירגיש בלתי-אותנטי. זה נכון גם אם ההתנהגות איננה תואמת את ההתנהגות הרגילה שלנו. 

למשל, אדם ביישן המאמין כי הוא יכול להצליח בדיבור מול קהל ונרשם לקורס בנושא. חבריו יכולים להיות מאוד מופתעים מבחירתו. אבל האדם עצמו אולי יודע שהחלק הזה נמצא בו – הוא פשוט לא קיבל ביטוי חיצוני. לעומת זאת, נניח אדם אחר שלא רואה את עצמו כמסוגל, או מעוניין, לעמוד מול קהל. באם הוא יתבקש להעביר הרצאה, זה ירגיש לו כניסיון לעשות הצגה של מישהו שהוא לא.

כאשר אנשים לוקחים פרספקטיבה של דמות אחרת על מנת להרגיש טוב יותר ולהתקרב למי שהם באידיאל, הם אינם לא-אותנטיים; הם מתקרבים לאני האמיתי שלהם.

 

כיצד ניתן להשתמש במשחק תפקיד כדי ליצור תפיסה עצמית חיובית יותר?

גם בחיי היומיום אנו יכולים להשתמש בפרספקטיבה של דמות אחרת כדי לסגל לעצמנו תכונות שהיינו רוצים. בבוא הזמן, תכונות אלה יכולות להפוך לחלק מהאישיות. הדבר קשור באופן ישיר לרעיון שהתפיסה העצמית שלנו משתנה לאורך החיים. מה שהיה מייצג לחלוטין את מי שאנחנו בגיל 17, לא בהכרח ייראה לנו אותנטי היום. אבל איך התפיסה העצמית עוברת את השינויים האלה? משחק תפקידים יכול לשחק בכך תפקיד.

ההתנהגות משפיעה על התפיסה העצמית. לא בהכרח נהיה מודעים לכך, אבל, כאשר אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת, המוח שלנו מסיק מכך ש”ככה אנחנו”. הרי אחרת, לא היינו מתנהגים ככה. למשל, כשאנחנו עוזרים לאנשים אחרים, אנחנו מסיקים מכך שאנו אנשים טובים. כשאנחנו דוחים הליכה לחדר כושר באופן קבוע, אנו מסיקים שזה נובע מעצלנות כרונית. 

לפעמים אפילו נעדיף לשנות את התפיסה העצמית שלנו, במקום להתמודד עם הצורך להסביר מדוע אנחנו מתנהגים באופן אחד, ועושים משהו אחר – מצב הנקרא “דיסוננס קוגניטיבי”. הדבר נכון במיוחד כאשר ההתנהגות נעשית בפומבי. אז המוח שלנו אומר לעצמו, “טוב, אם התנהגתי ככה ועוד עשיתי את זה מול אנשים אחרים, כנראה שזה ממש אני”.

האפקט הזה נצפה במחקרים שבהם נאמר לאנשים להתנהג כאילו הם בעלי תכונה מסוימת1,2. למשל, להתנהג כמוחצנים. לחצי מהאנשים גרמו להתנהג כך באופן פרטי, ולחצי מהאנשים אמרו להתנהג כך בפני קהל צופים. האנשים שהיו מול קהל שינו את התפיסה העצמית שלהם בהתאם לתכונה שהציגו. לאחר שהתנהגו כמוחצנים, הם האמינו שהם אכן מוחצנים יותר.

ניתן להשתמש בנטייה הטבעית הזו של המוח שלנו כדי לשנות באופן אקטיבי את התפיסה העצמית שלנו. למעשה, כבר ב-1955 הציע הפסיכולוג ג’ורג’ קלי “טיפול במשחק תפקידים”3,4. הוא כתב יחד עם המטופלים שלו תיאור של דמות בדויה כלשהי, בעלת תכונות שהמטופל היה רוצה להשתפר בהן. למשל, אדם אלים ומחוספס שרצה לעשות שינוי בחייו, קיבל דמות של אדם כן ואכפתי. הדמויות אפילו קיבלו שמות המצביעים על אופיין. כך, דמות אינדיבידואלית ולא קונפורמיסטית קיבלה את השם “Andy Vidual”. דמות אינטלקטואלית, הבודקת דברים עד הסוף, קיבלה את השם “Anna Lytic”. הבנתם את הפרינציפ.

בבוא הזמן, הדמות יכולה לעבור אינטגרציה לתוך התפיסה-העצמית, ולהפוך לחלק מהאני-האמיתי. או לפחות, לשמש לנו השראה לשיפור וצמיחה אישית.

 

הפרסונה כמשקפת אותנטיות

בשיר Video Games, לנה דל-ריי מבטאת שני חלקים שונים בה: את מי שהיא היום, ואת מי שרוצה להיות בעתיד. הזמרת מספרת כי כתבה את השיר בזמן שצפתה בבן זוגה משחק במשחקי וידיאו. סיטואציה שבה אינה זוכה לתשומת לב ממנו. באותו הזמן, היא ערגה לקשר אידיאלי, כמו בסרטים ההוליוודיים הישנים.

“הבית [של השיר] הוא על איך שהדברים היו עם אותו אדם”, סיפרה בריאיון ל-Dazed מ-2011. “זה מה שקרה, את יודעת? הוא היה בא הביתה ואני הייתי באה לראות אותו. אבל אז הפזמון לא היה ככה. זה היה כמו שרציתי שיהיה – המנגינה נשמעת כל כך מושכת ושמימית כי כך רציתי שהדברים יהיו”.

בפזמון, דל ריי היא האישה שהיא רוצה להיות. כזו שהגבר שלה לגמרי שלה, ואינו זקוק למשחקי וידיאו כשהיא שם. היא נעה בין שני העולמות, הנוכחי והפנטזיוני, ושניהם, לטעמי, הם אותנטיים, כי הם משקפים צדדים שונים בתוכה. בין אם הם מקבלים ביטוי במציאות הנוכחית, ובין אם מדובר בחלקים שיכולים לצאת רק באמצעות הפרסונה. 

בסופו של דבר, לשאול פרספקטיבה של אדם אחר דרך כניסה לדמות הוא סוג של משחק, המאפשר לפתוח את גבולות האני, לפחות לזמן מה. זהו משחק לא מחייב, שאפשר להיכנס ולצאת ממנו, כפי שעושה דל ריי ביצירה שלה. אני מזמינה אתכם לבדוק מה הייתה הפרסונה שהייתם בוחרים לעצמכם? מה היו המוזרויות שלה? מה הייתה לובשת? איך הייתה מתנהגת וחושבת? ההיבטים הללו של הדמות יכולים לספר הרבה על מי שאתם באמת, או על מי שאתם יכולים להיות.