מדוע אנשים מסוימים מגיעים לגדולה בגיל צעיר, ואחרים צריכים זמן כדי להגיע להצלחה?

במאמר קלאסי של העיתונאי והסופר מלקולם גלדוול שהתפרסם ב-New Yorker, שובר גלדוול את המיתוס לפיו הצלחה מגיעה בהכרח בגיל צעיר. הוא טוען כי בחברה שלנו, המקדשת תוצאות מיידיות ופרודוקטיביות מעל הכול, הצלחה יצירתית נתפסת כגאונות מתפרצת המתגלה בגיל צעיר מאוד. אך למעשה זוהי רק מחצית התמונה.

כפי שהתפרסם גם באתר מהות החיים.

מוצרט כתב עשר סימפוניות עד גיל 12. סטיבן הוקינג פרסם חלק מתגליותיו החשובות ביותר על היקום בגיל 24. קורט קוביין, איימי וויינהאוס וחבריהם למועדון ה-27 הגיעו להצלחת בזק וזכו לפרסום בגיל צעיר מאוד – ונפלו משם באותה המהירות. סמלי תרבות וסיפורים על אודות אומנים שונים יוצרים את התפיסה שלפיה “או שיש לך את זה, או שלא”.

אנשים נוטים לחשוב שאם לא הגיעו לרמה גבוהה בתחומם עד גיל מסוים – זה כבר לא יקרה. הציפייה הזו עלולה ליצור תחושה של כישלון, אי-הגשמה ופקפוק במסוגלות העצמית אצל מי שלא גילו כישרון יוצא דופן בילדותם או במילים אחרות – רוב האוכלוסייה.

העיתונאי והסופר מלקולם גלדוול טוען בטור ב- New Yorker כי ישנה סברה בחברה כי אם אומנית התגלתה בגיל מאוחר, זה קורה משתי סיבות: או שהחלה לעבוד בגיל מאוחר, או שהיצירה שלה הקדימה את זמנה ואנשים פשוט היו עיוורים מכדי להבחין בגאונותה. בפועל, פעמים רבות, הסיבה האמיתית היא שעד אותו רגע היא פשוט לא הייתה טובה מספיק. היכולת והכישרון שלה היו צריכים זמן כדי להבשיל.

האם רוב האומנים הגדולים הראו כישרון גדול בגיל צעיר?

בכתבה שלו מתייחס גלדוול לספר Old Masters and Young Geniuses: The Two Life Cycles of Artistic Creativity שכתב דייוויד גלנסון. גלנסון יצא לחקור האם היצירות הגדולות ביותר בקריירה של אומנים שונים קרמו עור וגידים בהיותם צעירים. הוא גילה שזה לא המצב. למעשה, כל אחד מהאומנים הגיע לשיא פריחתו היצירתית בגיל אחר. חלק היו צעירים בשלב זה של עבודתם, וחלק היו מבוגרים.

למשל, ציורים של פיקאסו משנות העשרים לחייו נמכרו במחיר הגבוה פי ארבעה מציורים משנות ה-60 לחייו. עבור פול סזאן (שממנו הושפע פיקאסו), ההיפך הוא הנכון. ציורים משנות ה-60 לחייו נמכרו בערך גבוה פי 15 מיצירות שמקורן בשנות ה-20 לחייו.

פיקאסו היה “young genius”. כבר בגיל 13, יכולותיו האומנותיות עלו על אלה של אביו, שהיה צייר ומורה לאומנות.

סזאן היה “Late bloomer”. היצירות שיצר בצעירותו פשוט לא היו טובות כמו אלה שפרצו ממנו מאוחר יותר. הוא היה זקוק לעשורים כדי לשפר את הכישורים שלו ולהבשיל כאומן.

“מסיבה מסוימת”, אומר גלדוול, “ביחסנו לגאונות וליצירתיות, שכחנו להתייחס לסזאנים של העולם”.

מדוע רעיונות טובים לא תמיד מגיעים אלינו כשאנו צעירים?

מדוע Late Bloomers זקוקים לזמן רב כדי להבשיל? גלדוול מסביר כי ההבדל בין הגאונים הצעירים לבין ה-late bloomers, קשור לתהליך היצירה השונה של כל אחד מסוגי האנשים.

האומנים המשתייכים לקטגוריה של ה”גאונים הצעירים”, אומר גלדוול, פחות צריכים להתנסות ולחקור. יש להם חזון מסוים, הם יודעים בדיוק לאן הם רוצים ללכת. בניגוד אליהם, התהליך היצירתי של ה-late bloomers הוא אקספרימנטלי, ועובר בדרך עקלקלה של ניסוי וטעיה.

הגישה של מארק טוויין, למשל, הייתה לכתוב רומן עם מבנה מסוים, שמהר היה מתברר כפגום. לאחר מכן, היה מוצא עלילה חדשה שהתגברה על הקושי. הוא היה משכתב את כל מה שהספיק לכתוב עד שפגם חדש שהתגלה בעלילה הכריח אותו לחזור על התהליך מחדש.

למעשה, ה-late bloomers זקוקים לטיוטות רבות כדי להגיע למשהו טוב באמת (“טיוטות” בהקשר הזה יכולות להיות גם עסק שעובר פאזות ושינויים, נושא מחקר המתגבש רק לאחר מספר ניסויי פיילוט וכיוצא באלו). כל טיוטה מקדמת את גיבוש הרעיון עוד קצת. אד קאטול, מנכ”ל פיקסאר בדימוס, הסטודיו שיצר את למצוא את נמו ו-צעצוע של סיפור, אמר כך: “מה שהבנו זה שהטיוטה הראשונה תמיד גרועה. אני לא אומר את זה כי אני מנסה להיות צנוע. אני אומר את זה במובן שהיא באמת גרועה”.

עבור ה-late bloomers, הדגש הוא על התהליך. אבל, גם עבור “גאונים צעירים”, מה שנראה לפעמים מהצד כ”הצלחה בן לילה” למעשה מבוסס על שנים של ניסוי וטעייה, של שיפור מתמיד ואיטי, של עבודה מאומצת. ההבנה הזו חשובה כדי לפתח חמלה עצמית, סבלנות ואורך רוח בעולם הדורש תוצאות מהירות.

אבל עד שההצלחה של ה-late bloomers מגיעה, קל לשקוע בתחושת כישלון, כאילו זה כבר לעולם לא יקרה.

איך ה-Late Bloomers בינינו יכולים לשמור על מוטיבציה כשההצלחה לא מגיעה מהר?

ראינו שלהיות טובים באמת במשהו יכול לקחת הרבה זמן. אם כך, כיצד נצליח לשמור על מוטיבציה ולהמשיך לנסות? איך להמשיך להאמין שמשהו בכל זאת קורה, גם כשכלום לא קורה?

ראשית, חשוב להבין שלמציאות קצב משלה. הרצון שלנו לעשות הכול מהר ועכשיו עומד פעמים רבות בניגוד לקצב הטבעי של המציאות. ציפיות הן דבר אחד, ובפועל, הדברים לא בהכרח מתיישרים ומסתדרים לפי התוכניות.

דברים טובים לא תמיד באים מהר, או לא מהר כפי שהיינו רוצים. שיפור עצמי, יצירה, פיתוח הקול האישי – כולם דברים שדורשים פרק זמן ארוך, לעיתים ארוך מאוד. בריאיון עם פרופסור אדם גרנט, גלדוול אומר שהתפיסה התרבותית ש”צריך לעשות כמה שיותר” היא בעייתית. “אין לנו בעיה של כמות, יש לנו בעיה של איכות… זה בלתי אפשרי לכתוב ספר טוב בשנתיים“.

בנוסף, חשוב לשים משקל יותר גדול על הדרך, ולא על התוצאה. כדאי לפתח פרספקטיבה של הנאה מהדרך, גם אם ההצלחה המיוחלת צריכה עוד זמן כדי להבשיל.

לבסוף, חשוב לפתח יותר חמלה עצמית. גלו הבנה ואמפתיה כלפי הדרך שאתם נמצאים בה, וביחס לשלב שלכם בהתפתחות האישית והמקצועית. אי עמידה בסטנדרטים בלתי אפשריים (או אפשריים, לצורך העניין) אינה שוות ערך לחוסר הצלחה.

אז גם אם לא התגליתם עדיין כ”גאון צעיר”, עדיין יש זמן – הרבה זמן – להיות Late Bloomer.