כעס הוא רגש טבעי וזה בסדר להציב גבולות לילדים. אולם, צעקות מאיימות ומאשימות, בתכיפות גבוהה, יכולות להיות חוויה שלילית עבור הילד. לילדים אין בהכרח את הכלים הרגשיים והקוגניטיביים להבין את משמעות הצעקות, והם נותרים עם חוויית האיום. הדבר עלול להשפיע על בטחונם העצמי גם לטווח הארוך. כמובן שזה בסדר לכעוס, אבל צריך לעשות את זה בצורה מתונה, מבלי לאיים. אני מסבירה איך אפשר להביע כעס בצורה חיובית ויעילה יותר מול ילדים.
התפרסם לראשונה 2019, נערך 2023.
הורות היא עבודה אינטנסיבית וקשה. פעמים רבות כהורים נרגיש אנו עייפים, חסרי סבלנות, או מתוסכלים בסיטואציות שונות מול הילדים. הצורך להחזיק את הבית, את העבודה, לדאוג לדברים רבים במקביל, לא משאיר הרבה מקום לעצמנו. ובואו נודה, ילדים הם לא האוכלוסיה הכי פשוטה להתמודד מולה. יש להם טנטרומים, הם משתובבים, הם מציקים ועוד ועוד.
ברגעי הקושי מול הילדים, זה יכול להרגיש כמעט בלתי נמנע להרים את הקול ולצעוק.
אולם, צעקות הן לא פתרון טוב. הן עלולות לפגוע בסופו של דבר בתחושת הביטחון של הילד בבית, ובביטחון העצמי שלו באופן כללי.
אני לא מדברת על הרמת הקול או איבוד הסבלנות מפעם לפעם. יש הבדל בין צעקות שמטרתן להציב גבול או להביע כעס בצורה מתונה ושקולה, לבין צעקות תוקפניות ומאשימות על בסיס קבוע. הסוג השני יכולה להוות חוויה מאיימת עבור הילד.
מדוע צעקות מול ילדים הן דבר שלילי?
כאשר הילד סופג צעקות מאשימות ותוקפניות, החוויה היא של איום, והוא מרגיש מותקף. המערכת האחראית על התמודדות עם איום נכנסת לפעולה, ונוצרת תגובה של Fight, Flight or Freeze. לכן ילדים יכולים להגיב בכך שבורחים לחדרם, או קופאים ולא מגיבים. כאשר תגובת הלחץ מופעלת לעתים תכופות מדי, המוח מקבל את הרושם שהעולם איננו מקום בטוח.
ילדים שונה ממבוגרים ברמה בסיסית. הם מקבלים באופן שונה גילויי כעס ותוקפנות כלפיהם לעומת מבוגרים.
ילדים הרבה יותר רגישים ממבוגרים. למשל, חוויות שליליות שנחוו בתקופת הילדות, חודרות עמוק יותר לעומת אירועים שליליים הקורים בבגרות. לאירועי החיים בתקופת הילדות, ובכללם לקשר עם ההורים בבית, השפעה מכרעת על ההתפתחות הרגשית.
גם אם הילד לא יזכור בעתיד את האירוע המדויק, את המילים המדויקות שנאמרו, התחושה של החוויה השלילית נשארת איתו, ויכולה להשפיע על האופן בו הוא חווה את עצמו ואת האחר.
ילדים זקוקים להורים ברמה ההתקשרותית. הם צריכים להרגיש שההורה קרוב אליהם, וזהו חלק משמעותי ממה שבונה את תחושת הביטחון שלהם בעולם. ברגע שבו הצעקות המאשימות מכוונות כלפי הילד, מתנתקת אצלו לאותו הזמן תחושת הקרבה הזו. עבורו זהו רגע של ניתוק מההורה, רגע שבו ההורה "לא איתו", לא מבין או רואה אותו.
מחקר שהתפרסם בכתב העת הרפואי PLoS Med, ערך מטא-אנליזה של 124 מחקרים שבחנו השפעה של צורות שונות של פגיעה בילדים.
המחקר מצא שפגיעה רגשית, הכוללת צעקות, פגיעה מילולית והשפלה, הייתה בעלת השפעות שליליות שוות ערך לפגיעה פיזית. פגיעה רגשית העלתה את הסיכוי לדיכאון, שימוש בסמים, ניסיונות אובדניים והתנהגות מסוכנת, ברמה הדומה לפגיעה פיזית.
צעקות גם אינן יעילות ככלי חינוכי. לפעמים, ההורה מצפה שהצעקות ילמדו את הילד איך להתנהג בפעם הבאה. בפועל, הילד עלול להבין את הצעקה כמסר ש"הוא לא בסדר", לא רק שההתנהגות לא בסדר. לעומת זאת, הצבת גבולות בריאה שנעשית באופן שאיננו תוקף ומאשים את הילד, תיחווה באופן חיובי הרבה יותר. הילד ירגיש שההוא שומר עליו, ולא רק מאשים.
בנוסף, ילד שלמד שפה של צעקות בבית הוריו, יש יותר סיכוי כי ימשיך לדבר את אותה השפה גם בקשריו הזוגיים כמבוגר.
בכתבה לניו יורק טיימס, מומחים הסבירו כי צעקות יכולות להוות דוגמה שלילית לילדים, המשפיעה על הדרך שבה יתמודדו עם סיטואציות חברתיות בהמשך. "צעקות קובעות את הטון בקשרים המשפחתיים, והדבר ממשיך הלאה, ליחסים זוגיים אגרסיביים".
אז מה, אסור לכעוס?
בטח שמותר. כעס הוא רגש טבעי ונורמלי, שמתעורר בתגובה למצבים שונים. יש גם מקרים בהם הכרחי לצעוק, למשל כאשר ילד רץ לכביש וחייבים לעצור אותו כדי למנוע אסון.
זה בסדר להרגיש כעס, ואפשר להראות לילד שההורה כועס. הדגש הוא על ה"איך".
מומחים אומרים שהתוכן והקונטקסט חשובים בהקשר של צעקות. הטון, התוכן והתדירות משפיעים על התוצאה. כאשר הצעקות כוללות האשמות, איומים או השפלות, יכול להיות להן אפקט שלילי במיוחד.
לפי תיאורית טיפול מבוסס-רגש, ישנם שני סוגים של כעס:
-כעס אסרטיבי (assertive anger) – הדגש הוא על "אני" ולא על "אתה". הטון רגוע יחסית אך תקף, ומתמקד בהצבת גבול או הבעת צורך. למשל: "כשאת עושה את זה, את גורמת לי להרגיש דאגה" (דיבור של אני). או, "זה מסוכן. אל תעשי את זה" (הצבת גבול).
-כעס דוחה/מאשים (rejecting anger) – כעס מתפרץ שבו מטיחים האשמות בצד השני. הטון חזק יותר, מאשים יותר, מאיים יותר. הדברים הנאמרים בסוג הכעס הזה יכולים להיות בוטים יותר, ומכוונים כלפי הצד השני בלבד. סוג הכעס הזה שלילי באופן כללי, ובמיוחד כשהוא מכוון כלפי הילד.
כעס חיובי הוא כזה שאיננו יוצא משליטה, אלא שממוקד בבעיה הספציפית. הכעס מראה מה הייתה ההתנהגות השלילית, ומה לעשות אחרת בפעם הבאה. האדם שמביע את הכעס, לא הופך להיות הכעס עצמו. הוא זוכר תוך כדי, שלמרות שעכשיו כועסים, יש מציאות חיצונית, הכוללת את רגשות כל הצדדים המעורבים. לכן חשוב להראות לילד שמבינים גם את הצד שלו. וגם אם לא אוהבים את ההתנהגות – עדיין אוהבים את הילד.
מה אפשר לעשות ברגע האמת, כשההורה מרגיש כעס או זעם כלפי הילד?
קודם כל, לקחת פסק זמן.
כשמתחילים להרגיש את הזעם עולה בגוף, זה הרגע לעצור ולעשות משהו אחר. לקחת נשימות. להתמקד במשהו נטרלי. התהליך עלול להרגיש לא טבעי בהתחלה, אך בטווח הארוך ימנע התפרצויות מיותרות.
שנית, לזהות את ה"כפתורים" שמובילים להתפרצות.
אולי יש דברים מסוימים שהילד עושה, שגורמים להורה להתפרץ בצורה אוטומטית? מדוע אותן נקודות מפעילות אותנו כל כך? האם אפשר להתבונן על הסיטואציה בצורה שונה?
התמודדות עם כעס – דוגמה
ניקח לדוגמה אם שלא יכולה לסבול את חוסר הארגון והסדר של ביתה. הדבר מזכיר לה את הגרוש שלה, וזה ההיפך הגמור מהאם אוהבת הסדר. מה גם שהחדר באמת נראה מזעזע. כל פעם שהיא מבחינה בבלגן, היא צועקת על הילדה ומאשימה אותה.
במקרה כזה, רצוי כי תיקח האם פסק זמן. עדיף שהחדר יהיה מבולגן, מאשר שהילדה תסבול מהשפעת הצעקות.
לאחר שהכעס מתרכך, אפשר לשבת עם הילדה, ולראות האם אפשר לעזור לה להיות מסודרת יותר. אולי אפשר לסייע לה ללמוד הרגלים חדשים? אולי אפשר להציע לסדר יחד?
אם הילדה לא משתפת פעולה, האם אפשר לקבל את זה שהחדר של הילדה יהיה מבולגן?
במקום מלחמה, הגישה הזו מאפשרת הצבת גבולות אסרטיבית. במקום ריחוק, הגישה הזו מאפשרת קרבה.
נכון שזה text-book example. החיים מורכבים יותר. ילדים יכולים להיות קשים יותר. אבל עדיין, רצוי למצוא את הדרכים לרכך את התגובות.
אי אפשר לקבל כל התנהגות שלילית אצל ילדים, וחשוב להציב גבולות. אולם, כאשר צועקים בתוקפנות על הילד, החוויה שלו היא של דחייה, ניתוק והאשמה. הדבר עלול להשתרש בתפיסת העצמי והאחר של הילד, ויכול לגרום לפגיעה בביטחונו העצמי, ובקשריו הבינאישיים בטווח הארוך. חשוב להראות לילד שגם אם התנהגותו שלילית, הוא עצמו בסדר.
גם בתוך הסערה, לא לנתק את קשר ההבנה והביטחון המחבר בין ההורה ובין הילד.