אם היו שואלים אתכם 'מי אתם?' והייתם מתבקשים להשיב במשפט אחד – זו ככל הנראה הייתה הפרסונה שלכם. לכולנו יש רכיב דומיננטי בזהות שנוצר משילוב של מי שאנחנו ומציפיות של החברה. אבל האם באמת ניתן לתאר אותנו במשפט אחד? על-פי יונג יש לנו עוד הרבה מה להציע לעולם, וקיימת תועלת מביטוי הצדדים המגוונים באישיות שלנו.

כפי שהתפרסם גם באתר מהות החיים

"העולם במה וכולם שחקנים", אמר שייקספיר וצדק – במיוחד כשלוקחים בחשבון את מושג הפרסונה (Persona) כפי שהתייחס אליו הפסיכואנליטיקאי קארל יונג.

ברומא העתיקה, משמעות המילה "פרסונה" הייתה מסכה שלבשו שחקנים בתיאטרון. אכן, הפרסונה מייצגת את שלל המסכות שאנו עוטים על עצמנו בחיי היומיום.

כולנו מתחזקים פרסונה מסוימת. אנחנו חיים בחברה שבה מצופה מאיתנו למלא אחר ציפיות התפקיד החברתי שנטלנו. החייל צריך לציית, המוכר צריך לחייך, המתמחה צריך לשאול שאלות, הרופא צריך ללבוש חלוק, ועורך הדין צריך להראות ביטחון עצמי מופרז. הפרסונה נבנית כחלק מתהליך של הפנמת ערכי החברה. כאשר אנשים לא מתנהגים באופן המצופה מהם, נרגיש שמשהו "מוזר". נראה את האדם כאקסצנטרי או לא מותאם (על כך מרחיב גופמן בספרו הקלאסי "הצגת העצמי בחיי היום יום").

אבל, לפעמים הפרסונה הופכת למרכזית מדי באישיותו של האדם ואינה מאפשרת מקום לביטוי של צדדים מורכבים יותר. אילו, למשל, עורך הדין ימשיך לדבר בשפת עורכי דין גם בחיים האישיים, הדבר יהווה מכשול ליצירת אינטימיות בקשר.

יונג מסביר כי בריאות פסיכולוגית אין פירושה להיפטר מהפרסונה. במקום זאת, עלינו להיות מודעים לקיומה ולפתח גמישות באופן הביטוי שלה. עלינו להבין שהעצמי האמיתי הוא רחב הרבה יותר לעומת הפרסונה שאנו מציגים כלפי חוץ. יונג מעודד אותנו להתייחס לחלקים נוספים בעצמי, ולתת להם ביטוי, באופן מותאם ובטוח.

הזדהות-יתר עם הפרסונה

הבעיה היא לא קיומה של פרסונה, אומר יונג. אלא, הסכנה נמצאת בהזדהות-יתר עם הפרסונה. לעיתים קרובות, קשה להבחין היכן נגמרת הפרסונה, ומתחיל ה"עצמי האמיתי", והגבול ביניהם שרירותי במידת מה.

היום, המדיה החברתית מחדדת את השאלה הזו. אנו יודעים, עקרונית, שהחיים הזוהרים המוצגים באינסטגרם אינם אמיתיים. מצד שני, החיים האמיתיים יכולים להפוך לכלי הנועד לתחזק את עמוד האינסטגרם. הדוגמנית נוסעת למלדיביים עבור התמונה מהמלדיביים, ולא ההיפך.

לפעמים אנשים נשענים כל-כך על התפקיד החברתי שהם ממלאים, עד כדי תחושה שהפרסונה מייצגת את העצמי האמיתי שלהם. במצב הזה, כותב יונג, האדם הופך ל"קליפה של עצמו", כיוון שהפרסונה כשלעצמה איננה אמיתית. היא מייצגת תמונה דו-ממדית בלבד של אישיות האדם.

התמונה המושלמת בבריכה האקזוטית לאור השקיעה היא ריקה מתוכן אם מושא הצילום אינה מחוברת לרושם שמשאירים עליה – באופן הכי אישי – המים הקרירים, המריחים מכלור, גוני הוורוד של העננים והחוויה הרגשית של המרחק מהבית.

הפרסונה כהגנה

הזדהות-יתר עם הפרסונה יכולה להתפתח כמנגנון הישרדותי הבא לשמור על העצמי מוגן.

כולנו מכירים את הטיפוסים הבאים; אולי אנו מזהים אותם בחברינו או בחלקים מסוימים בעצמנו:

• הנערה שמתנהגת כאילו לא אכפת לה מכלום.
• ה"trouble maker" שלמד שרק ככה הוא מקבל תשומת לב.
• האדם שתמיד עוזר לכולם בעבודה, מתנדב לכל משימה, ואף פעם לא מתווכח.

במצבים כאלה, לפעמים התחושה היא שאם האדם יוותר על התפקיד החברתי שהוא כה מורגל אליו – הוא לא יזכה לחיבה ותמיכה. וכאשר הפרסונה מתוחזקת ועוברת שכלול לאורך שנים, הוויתור עליה עלול להיות חוויה מטלטלת. 

בצל מרכיב הזהות הדומיננטי שלנו מתקיימים צדדים נוספים באישיותנו שלא תמיד זוכים לביטוי.

 

הפרסונה והצל

באופן טבעי, אצל כל אחד מאיתנו קיימים חלקים באישיות שאינם מתיישבים עם הפרסונה. כאשר הפרסונה מהווה הגנה, החלקים האלה עלולים לאיים על האדם, ולכן הם נדחקים הצידה. כך למשל, אדם שחשוב לו לתחזק תדמית של מישהו שתמיד מרצה – ידחה את החלקים המרדניים והתוקפניים שלו. 

אבל, קשה להדחיק את החלקים שלא מתיישבים עם הפרסונה לאורך זמן. החלקים האלה יאיימו לצאת החוצה, והקונפליקט יבוא לידי ביטוי בדמות של סימפטום כזה או אחר – חרדה, דיכאון, אולי תסמין פיזי לא מוסבר.

החלקים הללו לפי יונג, מהווים את "הצל" (Shadow) של האדם. הצל כולל את כל אותם חלקים שאיננו רוצים להכיר בהם, אבל הם עדיין קיימים ופועלים מתחת לפני השטח. 

וכל עוד לא נכיר בחלקים האלה, הם ימשיכו להציק. כאשר מאפשרים להם מקום, הם מפסיקים להיות מאיימים ו"רעים" ואף מסייעים להפוך את האישיות לבוגרת ושלמה יותר. זהו התהליך שיונג מכנה – אינדיבידואציה (Individuation; עוד על כך בהמשך).

אבל, התהליך של חשיפה לצל שלנו עלול להיות מורכב. יונג מסביר כי לוויתור על הפרסונה עלול להיות גם מחיר כבד.

המחיר של ויתור על הפרסונה לפי יונג

יונג לא חוסך בתיאורים על הכאוס המתעורר כשאדם מגלה שהוא כבר לא מי שהוא חשב שהוא. עמודי התווך שבנו את אישיותו עד כה, נשמטים. תכנים מאיימים שהודחקו זמן רב, אולי תמיד – עולים לפני השטח.

בעבר העיתונאית דנה ספקטור העבירה סדנת כתיבה לאסירים בכלא. היא הבחינה שגם לאחר תקופה ארוכה של עבודה משותפת, הם אינם מודים במעשה שעשו. העובדת הסוציאלית בכלא הסבירה לה שרוב האסירים שביצעו עבירות קשות, לא מודים לעולם במעשה בקול, גם מול קיום ראיות חד-משמעיות. אם הם יודו בכך בקול, היא הסבירה לה, זה יפרק אותם. 

יונג מתאר מספר תגובות אפשריות להכרה בחלקי הצל שלנו. 

תגובה אפשרית אחת היא אדם שנשאב לתוך הכאוס, ומאבד אחיזה במציאות.

תגובה אפשרית נוספת היא מה שיונג מכנה "שחזור רגרסיבי של הפרסונה" (regressive restoration of the persona). במצב הזה, האדם יחזור לעטות את המסכה, וימשיך לחיות את חייו בצמצום בטוח. למשל, איש עסקים שלוקח סיכון רב מדי וכתוצאה מכך פושט רגל. אם הוא לא מצליח לשאת בכישלון, ייתכן שיחליט להימנע מכל סיכון נוסף בעתיד, וכך יעבור לחיות במסגרת אישיות דלה יותר.

אבל יש עוד נתיב שאפשר ללכת בו. כאשר התהליך נעשה בקצב המתאים, בסביבה בטוחה מספיק – האדם יכול להפוך לשלם יותר ולזכות בהגשמה עצמית רבה יותר לעומת העולם המצומצם שמאפשרת הפרסונה. תהליך זה של הכנסת חלקי הצל באופן מודע לתוך תפיסת האני השלם, באופן המתועל לכיוונים יעילים ולא הרסניים, נקרא אינטגרציה. 

תהליך האינדיבידואציה והשלת הפרסונה לפי יונג

אינדיבידואציה מהווה תהליך בריא, שבו אדם משיל אט אט חלקים מהפרסונה שלו ונותן לחלקים חדשים נוספים בעצמי שלו לבוא לידי ביטוי.

תהליך האינדיבידואציה לא באמת נגמר אף פעם. האישיות השלמה לפי יונג – ה-Self – מהווה את כל מה שאנו יכולים להיות בפוטנציאל. והפוטנציאל הזה, בתיאוריה, הוא אינסופי. הוא כולל לא רק את המאפיינים שלנו, אלא את המאפיינים של ההיסטוריה האנושית בכללותה – היוצרים את ה"עצמי הקולקטיבי" (The Collective Self).

זהו התהליך שהופך אותנו לאנשים בוגרים, שלמים, מורכבים וייחודיים. האדם הוא כבר לא רק תבנית שעוצבה על-ידי דרישות החברה – אבל הוא גם לא שולל ומפנה גבו למציאות החברתית.

לפי יונג, אל לנו לוותר לגמרי על הפרסונה. היא מאפשרת לנו להתאים את עצמנו לסביבה החברתית ולזכות בהערכה. במקום זאת עלינו בעיקר להיות מודעים אליה. להבין שהחלקים שהתרגלנו כל-כך להראות לסביבה החיצונית (נימוסים, ציפורניים מטופחות, יכולת לשלוף ציטוטים מהמטריקס…), אינם מהווים בהכרח את מי שאנחנו בבסיס. בעיקר, הם אינם מהווים את כל מי שאנחנו.

במקביל, יונג מעודד אותנו לתת מקום לחלקים נוספים בעצמי, ולשלבם בעדינות ובחמלה לתוך האישיות שלנו. בכך, נהפוך את המסכה לקצת יותר "אנחנו".