מדוע גברים מצביעים יותר בשיעור לעומת נשים? מדוע נשים פחות מבקשות העלאת שכר? מה קורה בגיל ההתבגרות שגורם לירידה בביטחון העצמי אצל נערות? ואיך לחזק אסרטיביות אצל נשים?
פורסם לראשונה 2019, עודכן 2023.
נכון לשנת 2018, השכר החודשי של נשים נמוך ב-34% מזה של גברים. אז נכון, חלק גדול מהפער מוסבר על ידי גורמים כמו העובדה שבממוצע, נשים עובדות פחות שעות בחודש (למשל, ב"משרת אם"), ובהבדל בתחומי העיסוק של גברים ונשים. העיסוקים הנפוצים ביותר בקרב נשים הם מקצועות הטיפול, הוראה ואדמיניסיטרציה, עיסוקים בהם רמות השכר נמוכות יחסית. לעומת זאת, גברים עובדים יותר במקצועות הייטק וניהול.
סקר של Pay Scale שנעשה בארה"ב הראה שכאשר מנטרלים גורמים כמו מספר שעות עבודה, שנות ניסיון והגדרת תפקיד, הפער מצטמצם כמעט לגמרי. אולם, הפער לא נעלם, וגדל ככל שעולים בסולם הדרגות.
העובדה שנשים מרוויחות פחות, ושיש פחות נשים במקצועות הניהול, יכולה להיות מוסברת ע"י שני סוגי הסברים: התנהגותי וחברתי.
ההסבר ההתנהגותי
לפי ההסבר ההתנהגותי, נשים מראות פחות תכונות הנחשבות "גבריות" בעולם העבודה, והדבר מונע מהן להתקדם כפי שהיו יכולות.
נשים פחות מתמקחות על השכר ופחות מבקשות העלאה בשכר. גברים נוטים יותר מנשים להגיש קורות חיים גם אם אין להם את כל הכישורים הדרושים למשרה למשרה מסוימת. הדבר גורם לנשים לעלות בסולם הדרגות המקצועי בקצב נמוך יותר לעומת גברים, ולקבל שכר נמוך יחסית לגברים.
הנטייה של נשים פחות לעמוד על שלהן ולהשמיע את קולן לא שייכת רק לתחום הקריירה.
למשל, בקורסים באוניברסיטה בהם למדתי ולימדתי, הבחנתי שוב ושוב באותה התופעה – נשים שאלו יותר שאלות הקשורות לציפיות מהן (כמה עמודים לכתוב בעבודה? מתי צריך להגיש?), ואילו גברים שאלו יותר שאלות הקשורות להעמקה והבנה של החומר. מחקר שהתפרסם השנה הראה שזו לא רק הבחנה שלי – נשים באופן עקבי שואלות פחות שאלות מגברים במסגרת אקדמית. כשהחוקרים שאלו אותן מדוע, הן ענו שלא הרגישו בנוח או שלא היה להן אומץ. נדמה שנשים עסוקות יותר בלרצות אחרים, ופחות בלהעמיד את צרכיהן במרכז.
הקושי מול אסרטיביות וביטוי עצמי מוכר לי היטב מהחוויה האישית שלי. דוגמה אחת לקוחה מקורס שהשתתפתי בו בתואר הראשון שנקרא "תהליכים בינאישיים". הרעיון היה לשבת במעגל קבוצתי ולתת לתהליכים להתרחש ספונטנית. כל אחד מדבר כשהוא מעוניין בכך, ויכול לומר מה שעולה על רוחו. הקבוצה, כמו שאפשר לצפות מקורס בפסיכולוגיה, כללה עשר נשים ושני גברים. לא הייתם יכולים לדעת את הנתון הזה אילו הייתם מקשיבים להקלטה קולית ממנה. למרות שהגברים היו במיעוט, הם דיברו מרבית הזמן!
גם לי היה חלק בתרומה למאזן הלא-מאוזן הזה. לקח לי מספר מפגשים לא מבוטל רק להגיד משהו. אני זוכרת את המאבקים הפנימיים שהתחוללו בי לפני שפתחתי את פי: האם האדם השני סיים? האם מה שאני רוצה להגיד קשור לנושא? אולי נכון יותר להתייחס לדברי האדם שדיבר עכשיו?
אינני אומרת שכך מרגישות ונוהגות כל הנשים. גם אצלי, בסיטואציות שונות ובזמנים שונים, הדבר משתנה.
וכמובן, גם גברים לא תמיד מביעים את עצמם בקלות. גם לגברים יש חששות דומים. אבל כשמסתכלים על הממוצע, רואים הבדל. הן ביכולת להבעה עצמית אסרטיבית – והן ביחס של החברה לביטוי כזה אצל אישה, לעומת אצל גבר. וזה מביא אותנו להסבר השני.
ההסבר החברתי
קיימת טענה שהחברה רואה בעין פחות יפה נשים שמתנהגות בצורה אסרטיבית או תחרותית בסביבת העבודה. מחקרים רבים הדגימו את התופעה. כאשר גבר מתנהג בצורה כזו, הוא נתפס בצורה חיובית. כאשר אישה מתנהגת באותה צורה, היא נתפסת כאגרסיבית ו"ביצ'ית". גם בבית הספר, המורות מתייחסות בצורה סלחנית ומקבלת יותר לילד שמפריע בשיעור, לעומת לילדה שמפריעה בצורה דומה. בנות מקבלות יותר חיזוקים על כך שהן "שקטות" ו"ממושמעות".
ההבדלים ההתנהגותיים והתגובות החברתיות משתלבים אלה באלה, כך שקשה להבין מה הביצה ומה התרנגולת. שניהם באים לידי ביטוי בצורה חיה במחקר של פרופ' קרול גיליגן, פסיכולוגית מ-NYU העוסקת בתחום המוסר והפמיניזם.
"נקודת המפגש בין ילדה לאישה יוצרת צומת, בה הבריאות הפסיכולוגית של האישה מגיעה למתח מול התעוררות תרבויות המדגישות את הקול הגברי". – פרופ' קרול גיליגן, 1992
גיל ההתבגרות כתקופה של אובדן הקול אצל נערות
המחקרים של פרופ' גיליגן עוסקים בחוויה הנשית, וספציפית, באופן שבו נשים מביעות את עצמן, ומארגנות את תפיסת העצמי והאחר שלהן בקונטקסט חברתי. באחד ממחקריה, היא ערכה ראיונות עם כמאה ילדות ונערות בין הגילאים 7-18, במשך חמש שנים. אחת לשנה, כל אחת מהנערות שיתפה במחשבות והרגשות שלה לגבי עצמה והקשרים שלה, ומילאה שאלונים לגבי מצבה הנפשי. את המסקנות פרסמה גיליגן במאמרה "Meeting at the Crossroads".
"פסיכולוגים רבים תיארו את גיל ההתבגרות כתקופה שבה בנות נמצאות בסכנה פסיכולוגית גבוהה יותר", היא כותבת.
אכן, בגיל ההתבגרות, נערות סובלות יותר מערך עצמי נמוך, והן בסכנה מוגברת לבעיות כמו דיכאון והפרעות אכילה. מאז כניסת המדיה החברתית לתמונה, נערות נמצאות בסיכון גבוה אף יותר. הפסיכולוג ד"ר ג'ונתן היידט, בראיון אצל ג'ו רוגן, הסביר שבערך משנת 2012 – כאשר אפליקציות כמו אינסטגרם תפסו תאוצה – רואים עלייה ברמת הדיכאון והחרדה אצל בני נוער, ובמיוחד אצל נערות. נערות נוטות יותר להשוות את עצמן לאחרים ולסבול מדימוי גוף שלילי לעומת בנים, והאינסטגרם הוא קרקע פורייה לחיזוק התופעה.
ומה קרה במחקר של ד"ר גיליגן?
"הבנות למדו בבית ספר פרטי", היא כותבת. "בהינתן המצב הפריבילגי של הנערות בתחום החינוך, היינו מצפים שהן ישגשגו". אכן, לפי מדדים סטנדרטיים של התפתחות פסיכולוגית וחינוכית, הנערות הצליחו מאוד. אולם, במקביל, עם הכניסה לגיל ההתבגרות, הן עברו תהליך שכינתה "אובדן הקול". הן התקשו להתייחס ברצינות לרגשות, המחשבות והחוויות האישיות שלהן. הביטוי "אני לא יודעת" החל להופיע לעתים קרובות, בשונה מהביטחון העצמי שהפגינו הבנות הצעירות יותר.
ביטול עצמי לטובת שמירה על האחר
גיליגן אומרת שגיל ההתבגרות עלול להפוך לתקופה של ניתוק או הדחקה של חלקים בעצמי, לטובת שמירה על הסדר הטוב. הבנות מתחילות לחשוש שאם יגידו מה שבאמת חושבות, או יראו מה שבאמת מרגישות – הדבר יסכן את מערכות היחסים שלהן או את היחס כלפיהן.
היא נותנת דוגמה של שתי נערות, אנה וניטי, שהחלו את המחקר כשהיו בנות 12. אז, שתיהן הראו ביטחון עצמי גבוה, והביעו עצמן בחופשיות. במשך חמש השנים הבאות, אנה הופכת ליותר ויותר דעתנית, בעוד שניטי מרגישה צורך להסתיר את רגשותיה ו"לרדת למחתרת". שתי הבנות מראות קונפליקט מול ביטוי קולן.
אנה מקבלת החלטה מודעת להילחם ב"צביעות" שרואה בסביבתה. היא מחליטה להגיד את דעתה האמיתית, גם אם אחרים לא מסכימים. היא מודעת לכך שהדבר עלול לפגוע בה, וזה אכן קורה. המורות אינן מרוצות מהדעתניות שלה, והיא משלמת על כך מחיר חברתי.
ניטי לעומת זאת, הופכת ליותר ויותר שקטה לאורך השנים, ובמקביל, זוכה לפופולריות רבה. היא שואפת לעלות את הממוצע שלה מ-95 ל-100, משתתפת בפעילויות שונות בבית הספר, ומראה ניסיון בלתי פוסק "להיות תמיד נחמדה וטובה, אף פעם לא רעה או חצופה". ככל שהיא נעשית יותר טובה בלקרוא אנשים ולעשות תמיד את "הדבר הנכון", היא מוצאת את את המחשבות והרגשות של עצמה הולכים ונדחקים הצידה.
למשל, היא מתארת מצב שבו אחת מהילדות בכיתה הולכת אחריה לכל מקום. ניטי נחמדה אליה כי היא יודעת שאין לה הרבה חברים. היא מרגישה שלא יכולה להגיד לה כלום. אז היא ממשיכה ללכת איתה לכל מקום, למרות שהדבר מפריע לה. היא מתארת שמרגישה "חנוקה". כל שהמצב ממשיך, הטינה של ניטי גוברת והופכת לשנאה של ממש. באופן אירוני, בכך היא תורמת ליצירת קשר המבוסס על העמדת פנים ורגשות שליליים, ללא אפשרות לדיאלוג כנה.
זו דוגמה לנטייה המוכרת לנשים רבות – פעולה מתוך אי-נעימות, גם אם הדבר מפריע ברמה האישית, רק כדי שאחרים ירגישו טוב. גיליגן הראתה כיצד החברה מעודדת את ההתנהגות הזו. הנערה שמתייחסת יפה לכולם הופכת לפופולרית, והנערה הדעתנית מסומנת כ"בעייתית".
אך גם מאפיינים אישיותיים תורמים לנטייה הזו להניח את הצרכים האישיים בצד.
תכונות אישיות וביטוי הקול האישי
במחקר שהתפרסם בכתב העת היוקרתי Journal of Personality and Social Psychology, חוקרים בדקו האם יש הבדלי אישיות בין נשים וגברים. הם נתנו לכ-17 אלף אנשים מ-55 מדינות שונות לענות על שאלונים המודדים את חמשת תכונות האישיות המרכזיות, או בשמן הרשמי, ה-Big 5.
המחקר מצא שלאורך התרבויות, נשים קיבלו ציון גבוה במובהק לעומת גברים בארבע מתוך חמש התכונות – נוירוטיות, נעימות, מצפוניות ומוחצנות. בתכונה החמישית, פתיחות לחוויה, לא היו תוצאות חד-משמעיות מבחינת הבדל מגדרי.
ובמילים פשוטות?
נשים הן רגישות יותר, נוטות יותר לחוות רגש שלילי וחרדה מגברים. הן נוטות יותר להיות באופן כללי נחמדות ומכבדות יותר כלפי האחר, ולהיות אחראיות ומסודרות יותר. מבחינת המוחצנות, הסבירו החוקרים, נשים נוטות יותר לבטא רגש חיובי ופתיחות כלפי האחר – אך לא אסרטיביות. מעניין שההבדל הגדול ביותר בנוירוטיות בין גברים ונשים נמצא דווקא בישראל.
התכונות הללו הן בעלות יתרונות חשובים. הן מאפשרות לנשים לפתח אינטליגנציה רגשית גבוהה, ולהתייחס לסביבתן בצורה אמפתית ומכבדת. גם בעולם הקריירה, התכונות הללו מרכזיות להצלחה. הן מאפשרות יכולת עבודה בצוות, יכולת לראות את צרכי העובדים, סגנון עבודה איכותי ושמירה על זהירות מול מכשולים פוטנציאליים בדרך.
אבל, הן גם יוצרות נטייה של התחשבות באחר, על חשבון הבעה עצמית. הנוירוטיות גורמת לאדם לחשוב מאה פעמים לפני בקשת העלאה בשכר. הנעימות גורמת לעיסוק מוגבר ברגשותיהם של אחרים, לעתים על חשבון האושר האישי. והמצפוניות גורמת לתפיסת מילוי אחר ציפיות כחשובה במיוחד, לעומת בחירה במה שנכון לי.
החוקרים הסבירו את התופעה במונחים אבולוציוניים. לאורך האבולוציה, הופעלו לחצים סביבתיים שונים על גברים ועל נשים. התפקיד החברתי של נשים, שכולל נשיאת העובר ברחם ודאגה לצרכיו, עודד אותן להיות יותר רכות, מגוננות וזהירות. תפקידם של הגברים, שכלל ציד וצורך לבסס מעמדם בהיררכיה החברתית, עודד לקיחת סיכונים והתנהגויות אסרטיביות תחרותיות.
באופן מפתיע, ההבדלים בין המינים בתכונות האישיות הללו היו גדולים יותר ככל שהתרבות הייתה יותר מפותחת, מודרנית ושיוויונית. מדוע ההבדלים גדולים יותר דווקא בחברות מפותחות לעומת חברות עניות ומסורתיות יותר? החוקרים הסבירו שכאשר הסביבה פתוחה ומאפשרת חופש אישי – נוצר מרחב המאפשר להבדלים בינאישיים לבוא לידי ביטוי.
להשמיע את הקול האישי
אנו נמצאים כרגע בתקופה שבה קיים שוויון רב יותר בין המינים מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. אבל פערי השכר בין גברים ונשים עדיין לא מבטאים את המגמה הזו.
תכונות שנחשבות "נשיות" כמו שיתוף פעולה עם האחר והתחשבות באחר יכולות לתרום המון במקומות עבודה. אבל התפיסה שלנו עדיין לא הדביקה את הפער. בסביבת העבודה, אנו נוטים להעריך יותר תכונות "גבריות" יותר כמו תחרותיות (אבל בעיקר כשהן מבוטאות על ידי גברים). לכן כחברה חשוב שנהיה פתוחים יותר לסגנונות פעולה שונים, ונראה את היתרונות שבכל אחד מהם. סביבת עבודה מגוונת שבה לא כולם מתנהגים וחושבים אותו דבר מאפשרת הרבה יותר יצירתיות והתפתחות.
כבר מגיל קטן, המורים, ההורים וקבוצת השווים נוטים פחות לעודד יכולות כמו ביטוי עצמי ואסרטיביות אצל בנות, לעומת אצל בנים. מהצד השני, בעוד שהחברה מעודדת אסרטיביות ותחרותיות אצל בנים, אין זה נכון לגבי ביטוי רגשי. כבר כילדים, בנים לומדים להחניק רגשות ולא להראות קושי כלפי חוץ.
חשוב להיות מודעים לדפוס הזה, ולחזק ביטוי עצמי גם אצל בנות וגם אצל בנים.