שיעורים מפיקאסו על הקשבה לקול הפנימי 

פורסם לראשונה ב-2018. נערך 2023. 

 

בסדרה של National Geographic “גאון” מגלם אנטוניו בנדרס את האמן הנודע, פבלו פיקאסו. הסדרה מגוללת את התהליך שבו הפך פיקאסו מעני מרוד ואנונימי, לאחד האמנים המצליחים והעשירים ביותר בהיסטוריה.

מבקר האמנות רוברט יוז ניסח כך את גודל הצלחתו: “להגיד שפבלו פיקאסו משל באמנות המודרנית במאה ה-20, זה, היום, מובן מאליו…אף אמן או פסל, אפילו לא מיכאלנג’לו, היה כה מפורסם עוד בחייו”. ב-2015, אגב, ציור של פיקאסו נמכר בסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם לציור- 179.3 מיליון דולר.

לפיקאסו הייתה תכונת אישיות מיוחדת,אשר תרמה משמעותית להצלחתו. מגיל צעיר, לפיקאסו הייתה נטייה אישיותית לסמוך על עצמו, ללא צורך באישור מאחרים. בבואו לבחון את טיב יצירותיו, הוא הסתמך על דעתו האישית, ולא על אישור חיצוני של אחרים, כולל האנשים הכי קרובים אליו. 

 

איך להמשיך להאמין בעצמך מול ביקורת שלילית? על הדרך של פיקאסו להצלחה 

פיקאסו התחיל את דרכו כאמן קלאסי, וצייר בסגנון ריאליסטי, נאמן למציאות. מהר מאוד, הרגיש שזה לא מספק אותו. הוא האמין כי תפקידה של האמנות לבטא אמת הפנימית, ולא את מה שרואים בעין. “לשם כך יש מצלמה”, אמר.

כבר בציוריו המוקדמים, ניתן לזהות אתגור של הגישה הקלאסית, דרך שימוש בצבעים וממדים לא שגרתיים. באירופה של תחילת המאה ה-20, משחק עם צבעים וקומפוזיציה נחשב לאמירה נועזת ביותר. הדבר זיכה את פיקאסו במידה מסוימת של הצלחה, ועבודותיו נחשבו לייחודיות בנוף הקלאסי, השמרני של אירופה.

אך לפיקאסו זה לא הספיק. הוא שאף לשנות את עולם האמנות, לחתור תחת המוסכמות, להיות מקורי באמת. בקיץ של 1907, החל פיקאסו בן ה-26 לעבוד על ציור חדש, גדול ממדים, אותו תכנן להגיש לתערוכת האמנות הנחשבת ביותר באותה תקופה –”סלון הסתיו” בפריז (“Salon d’Automne”).אותו ציור, הנקרא Les Demoiselles D’Avignon, מציג ארבע נשים, המצוירות באופן דו-ממדי, בזוויות חדות, עם פנים דמויי מסכה. רחוקות מנשיות קלאסית. 

כאשר חשף פיקאסו את הציור, התגובות שקיבל היו של הלם וזעזוע. אפילו חבריו הקרובים, שהאמינו בגישתו החתרנית, נותרו חסרי מילים, ולא במובן הטוב. הציור לא התקבל לתערוכה, והוכתר על ידי מבקרים כ”לא מוסרי”. 

אך פיקאסו ידע כי זהו הציור המקורי ביותר שיצא תחת ידו. הוא המשיך להאמין בציור ובמה שייצג, למרות שאיש לא חשב כמוהו.

רק אדם אחד ראה את הפוטנציאל שבציור. האמן ג’ורג’ בראק הבין כי מדובר בעבודה מהפכנית, והוא ופיקאסו החלו לשתף פעולה. כך נולדה תנועת הקוביזם, הזרם המזוהה ביותר עם פיקאסו. ה- Les Demoiselles D’Avignon, אותו ציור מהפכני שקיבל ביקורות קשות, נחשב לציור הקוביסטי הראשון, וכיום מהווה את אחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריית האמנות המודרנית.

פבלו פיקאסו- Les Demoiselles D’Avignon 1907

 

צורך באישור מאחרים

פיקאסו הקשיב קודם כל לקול הפנימי שלו בהערכת עבודתו ובקבלת החלטות. הוא התייחס בעיקר לתחושתו האישית, במקום לדיעותיהם של אחרים.

בצד השני של המטבע, הרבה אנשים זקוקים כל הזמן לאישור חיצוני. הם מצפים שאחרים יאשרו את מה שהם עושים, וסובלים מחוסר ביטחון ופקפוק עצמי כל עוד אינם מקבלים את האישור. התנהגות זו נקראת בשפה המקצועית “validation seeking behavior”. כאשר אנו כל הזמן זקוקים לאישור של האחר, קשה לנו להתקדם לעבר הדברים שאנו מאמינים להם. קשה לנו לסמוך על עצמנו, והיכולת לקבלת החלטות נפגעת.

לכולנו צורך בסיסי בהערכה, בקבלה ובאהבה. טבעי לחפש רמזים כי אנשים מעריכים ואוהבים אותנו.

יש לכך אפילו בסיס אבולוציוני. קריאת רמזים חברתיים של קבלה ודחייה הייתה חשובה להישרדות. רמזים אלה סיפקו לנו מידע חשוב כמו, היכן אנו נמצאים בהיררכיה החברתית, מי באמת אוהב אותנו, וממי כדאי להיזהר.  

אולם, כאשר אנו כל הזמן זקוקים לקבל אישור חיצוני, היכולת שלנו לסמוך על עצמנו נפגעת, ואנו נעשים תלויים בדעה חיצונית. הדבר פוגע גם ביכולת שלנו לצמוח ולהתפתח. כדי להשתפר ולצמוח, צריך לצאת מאזור הנוחות ולהתנסות במשהו שאנחנו עוד לא טובים בו. כאשר אנו רגישים מאוד לביקורת, נימנע מסיטואציות המשאירות אותנו חשופים לביקורת. במקום זאת, נישאר במקומות המוכרים, והבטוחים, ונימנע מלקחת סיכונים.  

 

מדוע אנשים חווים צורך באישור חברתי?

מדוע קשה לרבים מאיתנו לסמוך על שיקול הדעת של עצמנו ולהרגיש שאנחנו בסדר גם ללא אישורים חיצוניים מאחרים?

הרבה פעמים זה קשור לאופן שבו גדלנו, לדינמיקה המשפחתית שהייתה בבית בו גדלנו. בנוסף, מערכת החינוך היום מלמדת אותנו לחפש את האישור של האחר, ולהימנע מביקורת שלילית.

דינאמיקה משפחתית בה קיימת הרבה ביקורת כלפי הילד מצד ההורים, יכולה לייצר אצל הילד אמונה שהוא לא שווה כפי שהוא. תחת הדינמיקה הזו, הילד זוכה לשבחים רק כאשר הוא “עומד בציפיות” ומתנהג באופן התואם את מה שנחשב לראוי וטוב באותה משפחה. אולם, כאשר הוא מתנהג באופן שאיננו עומד באותן הציפיות, יש ביקורת ואכזבה. במקרים כאלה, הילד לומד שהוא בסדר רק כאשר הוא עונה על ציפיות של אחרים. הוא לומד לבסס את הערך העצמי על אישור חיצוני מאחרים. גם כמבוגר, הוא יפחד להקשיב לקולו הפנימי, וימשיך לחפש אישור מאחרים. 

גם מערכת החינוך המודרנית מעודדת עמידה בציפיות חיצוניות, לעומת הקשבה לקול הפנימי. ילדים נמדדים על פי ביצועיהם במבחנים, ולא על פי היבטים אחרים כמו חשיבה יצירתית וביטוי עצמי. מעבר לכך, המבחנים עצמם מבוססים על שאלות בהן יש תשובה אחת נכונה. הילד לומד שכדי להצטיין, עליו להגיע לתשובה המדויקת, הנמצאת מחוץ לעצמו, אצל המורה. שיטות הלימוד האלה לא מלמדות התמודדות עם מצבי חוסר ודאות, בהם אין תשובה אחת נכונה. הן לא מאפשרות לילד למצוא את התשובה בתוכו, ולהתסמך על הדעה שלו – משימות שהופכות לחשובות מאוד בחיים האמיתיים, במערכות יחסים, ובעבודות המבוססות על יצירתיות. 

 

אז מה עושים עם כל זה?

איך אנחנו יכולים להקשיב לעצמנו, במקום להסתמך על אישורים חיצוניים?  

פיתוח היכולת להקשיב לקול הפנימי דומה לפיתוח שריר חדש. זוהי שפה חדשה עבור אנשים רבים שהתרגלו לחפש את התשובות בחוץ. פיתוח היכולת הזו מתחילה מההבנה שבחלק גדול מאוד מהשאלות – אין תשובות נכונות, התשובות לא נמצאות בחוץ, אחרים לא יודעים יותר טוב מאיתנו. 

עלינו להתחיל להתבונן פנימה, במקום החוצה. לשאול את עצמנו, “מה אני חושבת?” “האם זה נראה לי טוב או נכון?” 

אפשר לקחת את הדוגמה הבסיסית של בחירת בגד לאירוע מסוים. אדם שמחפש אישורים חיצוניים ינסה ללבוש את מה ש”נכון”. מה שהכי מתאים לאירוע, מה שיהיה דומה למה שאחרים ילבשו, מה שנחשב אופנתי. אדם שמסתמך על עצמו, יבחר את הבגד לפי מה שהוא אוהב. מה שמרגיש לו נוח, יפה, נכון. 

פיקאסו נהג להקשיב לאינטואיציה שלו בדברים הגדולים והקטנים כאחד. למשל, פעם רכש ציור של אמן אלמוני בעבור פרוטות. חבריו חשבו שהציור כל כך גרוע, שפיקאסו וודאי קנה אותו כדי לצייר עליו משהו אחר. אך פיקאסו אמר שמי שצייר את זה הוא גאון, ושעוד ישמעו עליו. אותו אמן אלמוני היה הנרי רוסו, לימים אחד האמנים המוערכים באמנות המודרנית. רוסו לא זכה להכרה בימי חייו, ופיקאסו היה אחד האנשים הבודדים שהאמינו בו.

בנוסף, כדאי לנסות לפתח גישה בלתי שיפוטית מול טעויות או הצלחות. אפשר לנסות להתבונן על טעויות או כשלונות כדבר שמסייע לנו לצמוח, ללמוד ולהתפתח. גישה כזו נקראת במחקר הפסיכולוגי Growth Mindset. 

על פי החוקרת קארול דוויק, אנשים עם growth mindset, מאמינים כי יכולת וכישרון הם דבר נלמד. הם מאמינים כי השקעה וניסיון היא הדרך היחידה לשיפור. הם מעריכים את עצמם על פי מידת המאמץ שהשקיעו, ולא על פי כמות הטעויות שעשו. 

לעומת זאת, אנשים עם fixed mindset מאמינים כי כישרון הוא דבר מולד. או שיש לך או שאין לך אותו. מבחינתם, טעות מצביעה על חולשה, וחושפת את חוסר המסוגלות הבסיסי שלנו. לכן, הם נמנעים מביצוע טעויות. הם מעוניינים לעשות רק את אותם דברים שהם יודעים מראש שיהיו טובים בהם.

פיתוח growth mindset מאפשר התבוננות חיובית יותר על ביקורת שלילית וביצוע טעויות. הגישה הזו מעודדת אותנו לראות כיצד דווקא חשיפה למקומות של אי-נוחות והימצאות בעמדת ה”חובבן” מביאות אותנו לצמיחה והתפתחות.